לזִקנה שפה משלה. לעיתים, כשאני מאזינה לשיחות קצרות של הדיירים במחלקה בבית אבות אני נדהמת מההיגיון הפנימי שלהם, המובן אך ורק לאלה המדברים באותה שפה – השפה של הזקנים. "כמה טוב שאני יושב מימין למשה."
- מה זה משנה?
- משנה מאוד! משה כל הזמן מזמזם ואני, ברוך השם, איני שומע באוזן הימנית.
או שיחה אחרת:
- איזו תמונה בחרת לצבוע, מרים?
- עם הגברת בכובע גדול. ואת?
- הינה. איש מנגן בצ'לו.
- מסובך… מאחלת לך להספיק לסיים אותו היום. שיהיה לך כוח!
לזִקנה, כאמור, שפה משלה, אך לא רק שפה. גם היחס לזיכרונות שונה בעת הזקנה, הוא מיוחד יותר. הזקנים יודעים לפעמים להשתמש בזיכרונות שלהם בתור עוגן. לא מדובר בנוסטלגיה – לא, הנוסטלגיה העצובה והסנטימנטלית טובה לנו, האנשים שעודם צעירים ורומנטיים – הזקנים אינם רוצים אותה. הם רוצים שנזכור אותם באמצעות הזיכרונות שלהם והסיפורים שלהם. לכן כל כך חשוב להם (לפחות לחלקם) לספר!
הינה לכם, דוגמה:
אחד הדיירים סיפר לי שאביו עבד בדואר בניו יורק כ-35 שנה, באחת השכונות המלאות מהגרים יהודיים. בתור ילד הוא עצמו חלם שיגדל ויהיה מוציא לאור ועורך עיתון, ושיכתוב ספרים. פתאום הסתכל אליי בחיוך ועיניו צחקו: "סיפרתי את זה לנכדים ואפילו לנינים שלי. אני מקווה שיזכרו אותי בתור מי שהיה פעם ילד שחלם לכתוב והיה לו אבא שעבד בדואר".
אף אחד אינו רוצה שיזכרו אותו זקן, חולה וחלש.
לזִקנה עולם משלה. חנה מתלוננת שלא ישנה טוב בלילה:
- פשוט לא ישנתי. השינה לא הגיעה
- אז הדלקת מנורה וקראת?
- לא רציתי לקרוא. אני מעדיפה לחשוב על העבר הרחוק, לחזור לכמה דברים חשובים… לפעמים זה הרבה יותר מעניין מספר ומסרט בקולנוע…
- יש לך געגוע לאותם הימים?
- כבר עברתי את זה. כעת אני רק מדפדפת בזיכרונות…
לזִקנה משאלות משלה.
- דינה, מה היית מבקשת לעצמך?
- שלא יכאב לי כלום.
מי שבאמת רוצה לעזור לאדם זקן צריך ללמוד את השפה הזו – השפה של הזִקנה, להבין את הצורך לצלול לזיכרונות, והעיקר – לדעת להקשיב. אז יהיה להם הרבה יותר נוח למסור לנו את מה שחשוב להם למסור.
(כל השמות בדויים.)
מפי מדריכת תעסוקה