עדכוני המסע לפולין 2010
דברים לסיכום המסע - מאת צוות מדריכי המעורר (מה שהוקרא בערב)
ניתן להוריד בקישור הזה...
מתכוננים כבר למסע הבא
צוות עידן
ערב סיום משלחת לפולין 2010
ביום ג', 4/5 במכללת 'כנרת'
בשעה 20:00 - פגישה בקבוצות עם ההורים והחניכים
בשעה 20:45 - מסכת לסיום המסע
סיום משוער: 21:30
לפרטים ניתן לפנות לגיא פורת - 054-6734331, או למלווי הקבוצות.
תמונה משלחתית מסוף המסע:
תמונות מהיום השביעי
יום שישי למסע
יום שבת 27/03/10
התעוררנו ליום וורשאי חורפי .
היום סיירנו בתחנות רבות ומגוונות בוורשה. תחילה ביקרנו בחוות ההכשרה גרוכוב, אשר פעלה לפני המלחמה, ובזמן המלחמה, והכשירה חלוצים צעירים לעלייה לארץ ישראל.
גולת הכותרת הייתה מופע תיאטרון הרחוב "המעוררסקי" של מדריכי המעורר והמלווים של המסע בהצגה שוברת הקופות "רוחלה שובי הביתה". ההצגה מספרת את סיפורה המרגש של רוחל'ה, נערה צעירה שהוריה מגיעים לבקרה בחוות ההכשרה, ומנסים לשכנע אותה לרדת מהרעיון המטורף של העלייה לארץ ישראל ולשוב הביתה. רוחלה, מסרבת להקשיב להוריה, דבקה ברעיון הציוני, ומצטרפת לקבוצה שמקימה קיבוץ בעמק הירדן. סוף טוב- הכול טוב!
בהמשך ביקרנו בבית הכנסת נוז'יק, בית הכנסת האחרון שנותר בוורשה ולא הוחרב על ידי הנאצים. דיברנו על היהדות, ועל הזהות היהודית שלנו, כיהודים חילוניים בארץ ישראל. לא יכולנו להתחמק גם מהשאלה, שיהודים רבים שאלו באותם ימים "היכן היה אלוהים?"
התשובות שנתנו לשאלה זו יהודים מאמינים הן רבות ומגוונות, אך נדמה לי שהשאלה האמיתית ביחס לשואה נותרת בעינה – היכן היה האדם?!?
בהמשך, סיירנו בתחנות נוספות בשטח הגטו, כשהאחרונה שבהן היא הקומונה של תנועת דרור ברחוב דג'לנה מספר 34 , אשר ממנה יצאו צעירים יהודים להובלת מרד גטו ורשה, פרק חשוב בתולדות עמנו, שמכיל מסר חשוב לאנושות- לא להשלים לעולם עם מציאות מעוותת, לדעת לזהות אותה, למחות, להתנגד, ולמרוד בה.
מאוחר יותר ביקרנו באנדרטת המרד הפולני, סיפרנו את סיפורו הטראגי של המרד, שגבה כ200,000 קורבנות מקרב העם הפולני, וגרם לחורבנה המוחלט של ורשה בידי הגרמנים.
היה יום ארוך ומלא תוכן. יום חשוב במסע שלנו.
לסיום, היינו רוצים לשתף אתכם בנושא כאוב, שמלווה אותנו מיומנו הראשון במסע.
שלפוחית השתן.
ישנם איברים בגוף, שבימי שיגרה אינך חש כלל בקיומם. אם ניקח לדוגמא את הזרת הקטנה בכף הרגל. אתה יכול להעביר ימים שלמים, שבועות, חודשים, מבלי לשים לב לקיומה, עד שבמקרה, וללא התרעה מוקדמת, אתה דופק אותה בטעות ברגל של שולחן, ואז היא מזכירה לך, תזכורת כואבת, את קיומה.
כך גם השלפוחית, איבר צנוע ונחבא אל הכלים בדרך כלל, שכאן בפולין דרשה תשומת לב יום יום, שעה שעה.
באוטובוס סגור, ברחוב פולני סואן, בבית כנסת עתיק, לאן שלא תפנה, היא שם אתך, דורשת שתתייחס אליה, והיא לא תשקוט עד שתוביל אותה אחר כבוד ליער סמוך, לתחנת דלק שכוחה, או לסתם בית קפה אקראי, ותאפשר לה להתרוקן.
לרגעים מסוימים במסע אתה מתחיל לתהות מי אתה בכלל, בן אדם או שלפוחית ניידת? היית יכול להמשיך ולהרהר בשאלה הזאת לנצח, אם לא היית חייב בשלב מסוים ללכת להשתין.
מחר נספר את סיפור מרד גטו וורשה נעבור במסלול הגבורה נקיים טקס משלחתי באנדרטת רפפורט.
פרטי הטיסה רשומים באתר במידה ויהיו שינויים נפרסם. שעת נחיתה בשעה 5:00 פיזור לישובים.
היום החמישי למסע
26/03/10 מיידנק, ישיבת חכמי לובלין
בחלק העיקרי של היום ביקרנו במחנה ההשמדה "מיידנק".
שוב קידמה את פנינו בכניסה למחנה אנדרטה אדירת מימדים, סמל למימדיה האדירים של הזוועה.
שוב נותרנו חסרי הבנה נוכח המראות, חסרי מילים נוכח העדויות.
מחנה מיידנק הוא המחנה האחרון בו נבקר על אדמת פולין. המחנה הוא עוד דוגמה לתהום אליה יכולה להתדרדר האנושות, בעולם בו השקר שולט, ובמציאות בה המצפון שובת.
או כפי שכתבה המשוררת הפולנייה ויסלבה שיבורסקה
"אין לך דבר חייתי בעולם
ממצפון אנושי נקי"
בחלק השני ביקרנו בישיבת חכמי לובלין. מבנה ענק, במרכז לובלין ששירת תלמידי חכמים מרחבי פולין כולה.
במקום דברנו על הישיבה, ועל תנועת החסידות שפעלה בין היתר בעיר. ברוח החסידית, כמובן שלא שכחנו לקנח באגדות חסידיות ובשירה בצוותא.
תקרת האולם לא רעדה כך מאז שנת 1930 , כאשר רבני לובלין ותלמידיהם היו פוצחים בשירה גדולה, ובתפילה.
בינתיים הספקנו כבר להגיע לוורשה, היעד האחרון במסע, לאחר עוד נסיעה מאתגרת שלפוחית. בארוחת הערב קיבלנו את השבת כמיטב המסורת, ובסיומה, צללנו כהרגלנו, לעוד פעולת ערב מעמיקה.
נ.ב נרשמו סימנים ראשונים של געגוע.
מקווים שגם אתם שם מעבר לים (או מעבר לצג) מחזיקים מעמד.
תמשיכו לכתוב...
היום הרביעי למסע
26/03 בלזץ, בורות הירי.
את הבוקר פתחנו בלמידה בקבוצות על מקומות אחרים בעולם בהם מתרחשים סוגים שונים של פשעים, ומעשי רצח ודיכוי על רקע אתני/ לאומי.
הופתענו לגלות עד כמה מעט אנחנו יודעים על קיומם, בעידן מתוקשר כל כך, כשכל המידע נגיש וזמין לנו. דברנו על שנאה, ועל כוחה הגדול לסחוף אחריה את ההמונים, ושאלנו את שאלת השאלות, האם יש סיכוי גם לחמלה, ולאחווה האנושית להצליח אי פעם לסחוף אחריהן את אותם המונים.
בהמשך היום בקרנו במחנה ההשמדה בלזץ אשר בו נרצחו קרוב לחצי מיליון בני אדם. המספרים מבהילים, כמעט לא נתפסים. אפשר לתפוס מוות של אדם אחד, לכאוב את מותה של משפחה, בתאונת דרכים מחרידה למשל, אבל כיצד ניתן לתפוס מוות של מאות אלפים? כיצד אפשר לתרגם את ה"הספק" של מחנה ההשמדה בלזץ כ15,000 אנשים ביום, למשהו שיוכל לחדור את הכרתנו?
האם אפשר בכלל להבין שביום עבודה אחד של מחנה ההשמדה המקולל הזה, ניתן היה להשמיד כמות אנשים מקבילה לכלל אוכלוסיית עמק הירדן?
בחלק האחרון של היום סיפרנו את סיפורה של קהילת יוזפוב. קהילה יהודית אשר ביום בהיר אחד נלקחה על כל בניה ובנותיה, זקניה וטפה, והובלה אל עבר יער סמוך, שבו נורו בזה אחר זה כל אנשי הקהילה. קיימנו במקום טקס מרגש, ונשבענו לזכור.
יום לא קל, במסע שרק הולך ומתעצם, הולך ומעמיק, ומותיר אחריו שובל ארוך של שאלות.
היום השלישי למסע
יום רביעי ה24/03 גטו קראקוב
החלק העיקרי של היום הוקדש לסיור בשטח העירוני בו פעל בזמן המלחמה גטו קראקוב. במרכז הגטו, ישנה כיום רחבה גדולה ובה עשרות כסאות ברזל ריקים, עדות לקהילה היהודית הגדולה שחיה פה בקראקוב ואיננה עוד- חדלה להתקיים.
הדרך היחידה בה מתאפשר לקהילה זו לחזור ולהתקיים, היא בזיכרון. זיכרון שנבנה מחדש ע"י עדויות, סרטים (רשימת שינדלר) וקטעי ארכיון.
בתוך הסיפור הנוראי של קהילת קראקוב התמקדנו היום בסיפור הייחודי של מחתרת החלוץ הלוחם בקראקוב. המחתרת ביצעה בזמן המלחמה פעולה יוצאת דופן, כאשר הצליחה, מחוץ לחומות הגטו, לפוצץ בית קפה הומה באנשי אס. אס, בית הקפה "ציגנריה".
בסיום הסיור התמקדנו בדבריו של דולק, מפקד החבורה, שאמר לפני היציאה לפעולה "אנו נלחמים עבור 3 שורות בהיסטוריה"
על שלוש השורות הללו, שורות של גבורה, התקוממות, ועמידה גאה, למדנו היום בהרחבה.
היום השני למסע
יום שלישי ה23/3 – אושויץ בירקנאו
צמד המילים אושוויץ בירקנאו, הוא אולי צמד המילים המזוהה יותר מכל עם השואה ועם ניסיון ההשמדה של העם היהודי. מיליון וחצי בני אדם, ברובם הגדול יהודים, מצאו את מותם במקום הזוועתי הזה, פרי דמיונו ויצירתו של האדם.
"אחרי אוושויץ, לא ניתן יהיה לכתוב יותר שירה" קובע אדורנו, שנים אחדות לאחר שמתבררים מימדיה המפלצתיים של השואה.
אי אפשר יהיה לכתוב שירה, כי השואה תפסה את האדם המודרני במערומיו. היא לא התרחשה במציאות פרה-היסטורית, ע"י שבטים ברבריים או פרימיטיביים, אלא בלב ליבה של אירופה, ערש הציביליזציה, ע"י חברה שאנשיה (גם כיום) נתפסים בעינינו מאוד "מתורבתים".
אז מה קרה לאותם בני תרבות שהחליפו בקלות רבה כל כך את החשיבה העצמית בציות עיוור, את החמלה האנושית באלה וברובה, את האמון בן אדם לחברו בגדרות תיל?
ביום השני על אדמת פולין אנו מנסים לשאול את עצמנו את אותן שאלות כבדות משקל, חמושים בידיעה המטרידה שאירוע שהתרחש בעבר, עשוי לשוב ולהתרחש בעתיד, מנסים לברר יחד מהם הסימנים והאותות, וכיצד צריכה האנושות להישמר מפני עצמה בעתיד.
ולעניין אחר
בניגוד לאתר הקודר, השמיים מאירים לנו פנים זה היום השני ברציפות, מה שגורם לנו למעט אי נעימות מהחליפות התרמיות, הגטקסים, שקיות החימום והחרמוניות שיושבות להן במזוודה הסגורה ומחממות אחת את השנייה.
נקודת אור- המדריכים הפולנים שהתלוו לקבוצות שלנו במוזיאון אוושויץ, ניגשו אלינו בסיום ההדרכה וציינו בפנינו שהתנהגות הילדים הייתה ראויה לשבח ביחס למשלחות ישראליות אחרות שיצא להם לפגוש. לא ברור אם זה אומר יותר על המשלחת שלנו, או על הבעייתיות של משלחות אחרות, אנחנו בוחרים להתייחס לזה כמחמאה.
דרך אגב, הילדים שמחו מאוד לקבל את תגובתכם באתר ואת דרישות השלום בפקס המשיכו לשלוח
צוות המסע.
תמונות מהיום הראשון - יום ב' 22/3
עידכון מהיום הראשון על אדמת פולין
יום שני 22/3 נחיתה רכה על אדמת פולין
אחרי חמישה חודשי הכנה, נחתנו היום סוף סוף על אדמת פולין. גלגלי המטוס הישראלי נשקו ארוכות לאספלט הפולני הקר, המטוס כולו רעד מהתרגשות, וקצת גם אנחנו, וכשגילינו להפתעתנו שהטייס הצליח במשימתו והמטוס נעצר, נשמעו כמיטב המסורת מחיאות כפיים סוערות, שלא היו מביישות את הפילהרמונית בהיכל התרבות. המסע החל.
אחרי הנחיתה הרכה, אכלנו ביצה קשה, קצת גבינות, ולחם פולני מיושן, במתכון שעובר מאב לבן מזה שנים (אגב, יש מצב שגם הלחם עצמו עובר מאב לבן אם לשפוט לפי הטריות) אחרי ארוחת הבוקר המפנקת יצאנו ליעד הראשון במסע- הרובע היהודי בקראקוב- רובע קאז'ימיש.
היהודים הראשונים הגיעו לקראקוב החל מהמאה ה 14 ,אך על אף השנים שעברו הרובע מצליח לשמר גם כיום את האופי היהודי, כשבכל סמטה מסתתר בית כנסת, שלט דובר עברית, או מגן דוד.
בתי הכנסת הרבים והמפוארים הם עדות לקהילה היהודית הגדולה שחייה ויצרה כאן, הם מזכירים לנו ששורשי עמנו מעמיקים עד מאות שנים לאחור על אדמת פולין.
אבא קובנר, ניצול שואה, ואיש השומר הצעיר מווילנה כתב פעם שהוא מפחד שהדור החדש, יידע מעט כל כך על יהדות אירופה, שכלל לא יהיה ברור לו מה משמעות האובדן, ועל מה עליו לבכות.
במהלך הסיור עשינו ניסיון נוסף להתקרב ולדעת קצת יותר, ניסיון לספר את סיפור החיים המרתק, המקדים את סיפור המוות הנורא.
לאחר שסיימנו את הסיור ברובע היהודי יצאנו לנפוש קצת בעיר העתיקה של קראקוב, ובכיכר השוק – הסוקיניצה. החבר'ה קיבלו קצת זמן חופשי, להסתובב, לאכול משהו, ולסמן וי על רשימת המזכרות, והכול בתפאורה אירופאית קלאסית של כנסיות, קתדרלות, ובניינים שהחדשים מביניהם, בני מאות שנים. שונה מאוד מהנוף בעמק שלנו שהמבנה הכי עתיק בו חוגג (במקרה הטוב) יומולדת מאה.
בחלקו השלישי של היום, המשכנו לעבר ארמון הוואוול המפואר, ששימש במשך השנים את שושלות המלוכה הפולנית.
כמובן שסיפרנו את האגדה על הדרקון (סימלה של העיר קראקוב) שטבע במימי הוויסלה (נהר שמזכיר מאוד את הירדן- רק עם מים), ואל מול פיסלו המרשים (ויורק האש) של פסל הדרקון, שיתפנו את בנות המשלחת באגדה המקומית שמבטיחה זוגיות מאושרת לכל מי שנוגעת בדרקון (אם אחריות לכל החיים).
בנות אחדות התחככו (לגמרי במקרה) בדרקון האימתני (גם אם לא יועיל מה שבטוח לא יזיק), השמות, אם תהיתם לעצמכם, שמורים במערכת.
כעת אנחנו כבר במלון, מקולחים, אכולים, ומוכנים לפעולת הלילה הראשונה. נשיקות מארץ הקודש.
בטעינה...